עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק)
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מאי דכתיב (משלי י כז) יראת ה׳ תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה. יראת בה׳ תוסיף ימים זה מקדש ראשון שעמד ת״י שנים ולא שמשו בו אלא י״ח כהנים ושנות רשעים תקצרנה זה מקדש שני שעמד ת״כ שנה ושמשו בו יותר משלש מאות כהנים צא מהם מ׳ שנה ששמש שמעון הצדיק ופ׳ שנה ששמש יוחנן כהן גדול וי׳ ששמש ישמעאל בן פאבי ואמרי לה י״א ששמש רבי אלעזר בן חרסום מכאן ואילך צא וחשוב כ״א לא הוציא שנתו. אמר רבי יוחנן בן תורתא וכ״כ למה לפי שהיו לוקחים אותה בדמים. דאמר רבי אסי תרקבא דדינרי עיילה ליה מרתא בת ביתוס לינאי מלכא עד דאוקמיה ליהושע בן גמלא בכהנא רברבא א״ר יוחנן בן תורתא מפני מה חרבה שילה מפני שהיו שם ב׳ דברים גלוי עריות ובזוי קדשים. גלוי עריות דכתיב (שמואל א ב לב) ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל ואת אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אהל מועד. ואע״ג דא״ר שמואל בר נחמני א״ר יוחנן כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה מתוך (שם ע״ב) ששהו את קיניהם מיהא מעלה עליהם הכתוב כאלו שכבום, בזוי קדשים דכתיב (ש״א ב טו) גם בטרם יקטירון את החלב ובא נער הכהן ואמר לאיש הזובח וגו׳ ויאמר אליו האיש קטר יקטירון ביום החלב וגו׳ עד כי נאצו האנשים את מנחת ה׳:
עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק)
אמר רבי יוחנן גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם שנאמר (ישעיה ו י) השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו אמר ליה רב פפא לאביי ודילמא קודם גזר דין אמר ליה ושב ורפא לו כתיב איזהו דבר שצריך רפואה הוי אומר זה גזר דין. מיתיבי השב בניתים מוחלין לו לא שב בינתים אפילו הביא כל אילו נביות שבעולם אין מוחלין לו. לא קשיא הא ביחיד הא בצבור. מיתבי (דברים יא יב) תמיד עיני ה׳ אלהיך בה מראשית וגו׳ עתים לטובה ועתים לרעה עתים לטובה כיצד הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בראש השנה ופסקו להם גשמים מועטים לסוף חזרו בהם להוסיף עליהם א״א שכבר נגזרה גזרה אלא הקדוש ברוך הוא מורידן בזמנן על הארץ שצריכה להם הכל לפי הארץ. עתים לרעה כיצד הרי שהיו ישראל צדיקים גמורים בראש השנה ופסקו להם גשמים מרובין לסוף סרחו לפחות מהן א״א שכבר נגזרה גזרה אלא הקדוש ברוך הוא מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה להם לטובה מיהא ליקרע לגזר דינייהו ולוסיף להו שאני התם דאפשר בהכי. תא שמע (תהלים קז כג) יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה׳ וגו׳ ונפלאותיו במצולה ויאמר ויעמד רוח סערה וגו׳ יעלו שמים ירדו תהומות וגו׳ יחוגו וינועו כשכור וגו׳ ויצעקו אל ד׳ בצר להם וגו׳ יודו לה׳ חסדו ונפלאותיו לבני אדם הקדוש ברוך הוא עשה להם סימניות כאכין ורקין שבתורה לומר לך צעקו קודם גזר דין נענין לאחר גזר דין לא נענין הני נמי כיחידין דמו, תא שמע שאלה בלוריא הגיורת את ר״ג כתוב בתורתכם (דברים י יז) אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד וכתיב (במדבר ו כו) ישא ה׳ פניו אליך. נטפל לה רבי יוסי הכהן אמר לה אמשול לך משל למה הדבר דומה לאדם שנושה בחבירו מנה וקבע לו זמן בפני המלך ונשבע לו בחיי המלך הגיע זמן ולא נתן לו כלום בא לפייס את המלך אמר לו עלבוני מחול לך לך ופייס את חבירך אף הכא נמי כאן בעבירות שבין אדם לחבירו כאן בעבירות שבין אדם למקום עד שבא רבי עקיבא ולימד (פ׳ תינוקות וע״ש מהרש״א) (דף יח) כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין. הכא נמי ביחיד. וגזר דין דיחיד גופיה תנאי היא דתניא היה רבי מאיר אומר שנים שעולין למטה וחוליין שוה וכן שנים שעולין לגרדום לדין ודינם שוה זה ירד וזה לא ירד זה ניצול וזה לא ניצול מפני מה זה ירד וזה לא ירד זה ניצול וזה לא ניצול. זה התפלל ונענה וזה התפלל ולא נענה. ומפני מה זה התפלל ונענה וזה לא נענה זה שהתפלל תפלה שלימה נענה וזה שלא התפלל תפלה שלימה לא נענה. רבי אליעזר אומר כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין. רבי יצחק אומר יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין. וגזר דין דצבור מי מקרע והכתיב (ירמיה ד יד) כבסי מרעה לבך ירושלים למען וגו׳ וכתיב (שם ב כב) כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית וגו׳ מאי לאו כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין. לא אידי ואידי לאחר גזר דין ולא קשיא כאן בגזר דין שיש עמו שבועה כאן בגזר דין שאין עמו שבועה. כדרב שמואל בר אמי דאמר רב שמואל בר אמי ואמרי לה אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן (פ׳ החולץ וע״ש מהרש״א) מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו מתקרע שנאמר (שמואל א ג יד) ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה וגו׳. אמר רבא בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה. אביי אמר בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בתורה ובגמילות חסדים. כי הא דרבה ואביי תרווייהו מדבית עלי קאתו רבה דעסק בתורה חיי ארבעין שנין אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים חיי שיתין שנין. תנו רבנן משפחה אחת היתה בירושלים שהיו מתיה מתים בן י״ח שנה ובאו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי אמר להם שמא ממשפחת בית עלי אתם דכתיב (ש״א ב לג) וכל מרבית ביתך ימותו אנשים לכו ועסקו בתורה וחיו הלכו ועסקו בתורה וחיו והיו קוראין אותה משפחת יוחנן על שמו:
עין יעקב
תָּא שְׁמַע: שָׁאֲלָה בְּלוֹרְיָאה הַגִּיוֹרֶת אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל, כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם: (דברים י׳:י״ז) "אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד", וּכְתִיב: (במדבר ו׳:כ״ו) "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". נִטְפַּל לָהּ רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, אָמַר לָהּ: אֶמְשֹׁל לָךְ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה: לְאָדָם שֶׁנּוֹשֶׁה בַּחֲבֵרוֹ מָנֶה, וְקָבַע לוֹ זְמַן בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְנִשְׁבַּע לוֹ בְּחַיֵּי הַמֶּלֶךְ. הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נָתַן לוֹ כְּלוּם, בָּא לְפַיֵּס אֶת הַמֶּלֶךְ, אָמַר לוֹ: עֶלְבּוֹנִי מָחוּל לְךָ, לֵךְ וּפַיֵּס אֶת חֲבֵרְךָ. אַף הָכָא נַמִּי, כָּאן בַּעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, כָּאן בַּעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִמֵּד: כָּאן קֹדֶם גְּזַר־דִּין, כָּאן לְאַחַר גְּזַר־דִּין! הָכָא נַמִּי בְּיָחִיד. וּגְזַר־דִּין דְּיָחִיד גּוּפֵיהּ, תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁעוֹלִין לְמִטָּה וְחָלְיָן שָׁוֶה, וְכֵן שְׁנַיִם שֶׁעוֹלִין לַגַּרְדּוֹם לְדִּין, וְדִינָם שָׁוֶה, זֶה יָרַד וְזֶה לֹא יָרַד, זֶה נִצּוֹל וְזֶה לֹא נִצּוֹל, מִפְּנֵי מַה זֶּה יָרַד וְזֶה לֹא יָרַד? זֶה נִצּוֹל וְזֶה לֹא נִצּוֹל? זֶה הִתְפַּלֵּל וְנַעֲנָה, וְזֶה הִתְפַּלֵּל וְלֹא נַעֲנָה. וּמִפְּנֵי מַה זֶּה הִתְפַּלֵּל וְנַעֲנָה, וְזֶה הִתְפַּלֵּל וְלֹא נַעֲנָה? זֶה שֶׁהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שְׁלֵמָה, נַעֲנָה, וְזֶה שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שְׁלֵמָה, לֹא נַעֲנָה. רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר) [אֶלְעָזָר] אוֹמֵר: כָּאן קֹדֶם גְּזַר־דִּין, כָּאן לְאַחַר גְּזַר־דִּין. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: יָפָה צְעָקָה לְאָדָם, בֵּין קֹדֶם גְּזַר־דִּין, בֵּין לְאַחַר גְּזַר־דִּין. וּגְזַר־דִּין דְּצִבּוּר, מִי מִקְרַע?! וְהָכְּתִיב: (ירמיהו ד׳:י״ד) "כַּבְּסִי מֵרָעָה לִבֵּךְ יְרוּשָׁלַםִ לְמַעַן" וְגוֹ'. וּכְתִיב: (שם ב) "כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר, וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית" וְגוֹ'. מַאי לָאו, כָּאן, קֹדֶם גְּזַר־דִּין, כָּאן, לְאַחַר גְּזַר־דִּין? לֹא! אִידִי וְאִידִי לְאַחַר גְּזַר־דִּין, וְלָא קַשְׁיָא, כָּאן, בִּגְזַר־דִּין שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ שְׁבוּעָה, כָּאן, בִּגְזַר־דִּין שֶׁאֵין עִמּוֹ שְׁבוּעָה, כִּדְרַב שְׁמוּאֵל בַּר אַמִי, דְּאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַמִי, וְאַמְרֵי לָהּ: [אָמַר] רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי, אָמַר רַבִּי (יוחנן) [יוֹנָתָן]: מִנַּיִן לִגְזַר־דִּין שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ שְׁבוּעָה, שֶׁאֵינוֹ מִתְקָרֵעַ? שֶׁנֶּאֱמַר: (שמואל־א ג) "וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית־עֵלִי, אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית־עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה" וְגוֹ'. אָמַר (רבא) [רַבָּה]: "בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה" אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר, אֲבַל מִתְכַּפֵּר הוּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. אַבַּיֵי אָמַר: "בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה" אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר, אֲבָל מִתְכַּפֵּר הוּא בְּתוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים. כִּי הָא (דרבא) [דְרַבָּה] וְאַבַּיֵי, תַּרְוַויְהוּ מִדְּבֵית־עֵלִי קָאַתּוּ; (רבא) [רַבָּה] דְּעָסַק בַּתּוֹרָה, חַיִי אַרְבָּעִין שְׁנִין. אַבַּיֵי דְּעָסַק בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים, חַיִי שִׁתִּין שְׁנִין. תָּנוּ רַבָּנָן: מִשְׁפָּחָה אַחַת הָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁהָיוּ מֵתֶיהָ מֵתִים בְּנֵי שְׁמוֹנֶה עֶשְׁרֵה שָׁנָה, וּבָאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. אָמַר לָהֶם: שֶׁמָּא מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית־עֵלִי אַתֶּם? דִּכְתִיב בֵּיהּ: (שמואל א ב׳:ל״ג-ל״ד) "וְכָל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים". לְכוּ וְעִסְּקוּ בַּתּוֹרָה וִחְיוּ. הָלְכוּ וְעָסְקוּ בַּתּוֹרָה וְחָיוּ, וְהָיוּ קוֹרְאִין אוֹתָהּ, "מִשְׁפַּחַת [רַבָּן] יוֹחָנָן" עַל שְׁמוֹ.